kerennlp

  טיפ קטן לחיזוק דימוי עצמי של ילד (ובכלל)- זה לא מספיק להגיד לילד שהוא חכם וטוב ויפה. ילד עם דימוי עצמי נמוך, לא יאמין לזה. יהיו לו הרבה סיבות לדחות את המחמאה ("היא אמא שלי, ברור שהיא צריכה להגיד/לחשוב את זה", או "היא סתם אומרת" ועוד ועוד). ילד עם דימוי עצמי נמוך יאמין לך יותר אם תגיד לו משהו רע על עצמו. לכן כשרוצים לחזק ילד, צריך להוכיח לו עם דוגמאות מנומקות: "אמרת משהו מאוד חכם עכשיו, כי זה באמת מעורר מחשבה ש…", "רציתי להגיד לך שאני מאוד גאה בך, כי ראיתי שעשית X וזה בעיניי משהו מאוד רגיש/ בוגר/ מילה מחזקת אחרת".

  טעות- רוב האנשים מתייחסים לטעות כאל משהו שלא רוצים שום קשר אליו. כי טעות זו הזדמנות נהדרת לקבל אישור שאתה טועה, אישור מעצמך ומהסביבה. איך אפשר שלא להלקות את עצמך על זה? אבל טעות היא משהו שאם לא ניקח אחריות עליו, נגלה שהטעות חוזרת. גם כשלכאורה אני הצודקת, אבל הטעות מסביבי- יש לי איזה קשר לטעות, יש לי מה ללמוד פה, משהו שהייתי צריכה לעשות אחרת, שאוכל לעשות אחרת בעתיד, כשאתקל בסיטואציה דומה. אז זה הזמן להסיק מסקנות וגם לחבק את עצמך סביב הטעות. מותר להזכיר לעצמך קלישאות כמו 'מי שלא עושה לא טועה' ולהיתלות באחוזונים שאולי בדויים ואולי לא ומדברים על סבירות של 100% לעשות טעות מתי שהוא, ולהזכיר לעצמנו שהלקאה עצמית זה משהו שרק תוקע אותנו במקום ואנחנו מעוניינים להתקדם הלאה. חשוב מאוד להזכיר לעצמנו את ההצלחות הקודמות כדי לאזן מבפנים. גם הצלחות קטנות נחשבות. גם הצלחות קטנטנות. זה חשוב מאוד, כי הרבה אנשים נוטים לגמד ולאפס את ההצלחות שלהם, ואז כשהם עומדים מול טעות, נדמה להם שהם רק טעו כל הזמן עד עכשיו. זה לא נכון. נכשלת? ברור הבא למועדון. יש בו הרבה חברים.  החברים שלא התייאשו בגלל כישלון...

  השוואות - ההשוואה היא עוד סוג של מלכודת לתחישתיים* ובמיוחד למי שסובל מדימוי עצמי נמוך. כשאתה משווה את עצמך למישהו אתה יכול להגיע לתוצאה ש: אתה יותר טוב ממנו (מה שעלול להוביל לגאוות - סרק), שאתה פחות טוב (הזדמנות להלקאה עצמית) או שאתה דומה לו (ואולי תתאכזב לגלות בהשוואה הבאה כשתגלה שהוא לא דומה כמו שחשבת). ההשוואה היא כלי ניגוח מרכזי שאדם בעל דימוי עצמי נמוך משתמש נגד עצמו. היא נועדה לתוצאה ידועה מראש- כדי לסמן לעצמך שאתה פחות טוב או הרבה יותר גרוע מאדם אחר. זה לא יעיל ועלול לתסכל ולתקוע אותך בתוך תפיסה שגויה. ואנחנו מעוניינים פחות להיתקע ויותר להתקדם עם הרגשות שלנו.  לכל אדם יש את מגוון המעלות שלו והחסרונות שלו. וזה ייחודי וזה אפילו קדוש בעיניי. אני למשל גיליתי שהחסרונות והיתרונות הכי גדולים שלי- מגיעים מאותו מקור, מהרגשות שלי. כמעט לכל מעלה שלי, יש קצה מנוגד ואני מדלגת על הציר הזה שביניהם ולומדת אותו. לומדת איך מפיקים מהציר הזה את המיטב, ולפעמים אני נופלת לקצה הפחות רצוי בו. אנחנו יכולים למדוד מישהו, רק בכלים לא אובייקטיביים. מדידת סרק. אתה מודד את המעלות ואת הרגעים הטו...

  הכרת הטוב - כאדם אופטימי, אני תמיד משתדלת להאיר פנים למציאות ולעצמי. להתרכז בטוב ולשים לב ליתרונות.  אופטימיות זו לא תמימות. זו האמונה שיהיה טוב, מתוך ידיעה והכרת כל שאר האפשרויות האחרות.  אופטימיות זה לדעת שכל יום נפתחות אפשרויות וכל יום אתה יכול לקבל החלטות אחרות ממה שלקחת עד עכשיו. כן, אני יודעת שיכול להיות רע. ואם יהיה רע, נתמודד עם זה, אבל מול האופציה שיהיה רע, אני יודעת שיכול להיות גם טוב, ובזה אני מעדיפה להתמקד. זה יותר נעים בבטן.  ועם זאת, יש לי בעיה עם הביטוי- 'הכרת הטוב', כי הרבה אנשים משתמשים בו כדי 'לנזוף במתלוננים'- איך הם מעזים להתלונן שרע להם, במקום להכיר בטוב.  בכלל, שמתי לב שאנשים לפעמים משתמשים בערכים חשובים, כדי לשלוט באחרים ו'ליישר' אותם. אבל הכרת הטוב, - אין פירושה להתעלם מהרע. כדי לעשות אמת, צריך להכיר בטוב וברע, כדי שיהיה אפשר להתרכז בטוב ובו זמנית, לתקן את מה שדרוש תיקון. אני חושבת שבדורות הקודמים, נטו לזלזל ברגשות, במיוחד ברגשות שליליים. הרגשות היו אויב ההיגיון הטוב ונציגי החולשה הלא רצויה. גם בימינו החולשה היא לא רצויה, אבל יותר ויותר...

הדיבור הפנימי-   אחד הכלים הכי משמעותיים שיש לנו- זה הכלי שיכול להרים ולהעלות אותך והכלי שיכול לכרסם בך, להתיש אותך ולרוקן אותך. הדיבור הפנימי משפיע, על הדימוי העצמי ועל הרצון שלנו לעשות דברים. הוא משפיע על כל עולמנו, הפנימי והחיצוני. כל אדם מדבר עם עצמו. התחישתיים* לרוב, לא מפסיקים לדבר עם עצמם.  הרבה אנשים מדברים לעצמם לא יפה. ומה שהכי חמור, זה שהם לעולם לא היו מעזים לדבר ככה אל שום אדם שהם אוהבים. הם כנראה גם לא מדברים ככה גם לאנשים שהם לא אוהבים. כשהם מדברים אל עצמם, הם כאילו מדברים אל התחתית. והם אפילו לא שמים לב כמה פעמים ביום עובר להם משפט ממש מרושע על עצמם כמו "איזה דפוק/ טיפש/ רע אני". לפעמים הם חוזרים על זה כמו מנטרה, בלי לשים לב שהם מטמיעים בעצמם מסר.  זו המשימה הראשונה שכל אדם צריך לקחת על עצמו- לשנות את השיח הפנימי ולהפוך אותו לאוהב.  איך תדעו באיזה מצב אתם?  תעשו ניסוי: תגידו לעצמכם שאתם יפים וטובים ואז שימו לב אם אתם מוכנים לקבל את זה, שאו שאתם לא מאמינים לעצמכם.  ככל שזה גורם לכם להרגיש יותר טיפשים- ככה המצב שלכם יותר קשה. שימו לב באיזו טבע...

  ה דימוי העצמי- הוא אולי הדבר הכי חשוב שיש לאדם. הדימוי העצמי מניע אותנו, הוא מגלם את הרצון שלנו:  'אין דבר העומד בפני הרצון'- נכון. רק מה, הדימוי העצמי מניע את הרצון. אדם שלא מאמין שיש ביכולתו להשיג משהו, לא יבזבז זמן, על לנסות להשיג את מה שהוא לא יכול ולא בשבילו. בשביל מה להתאמץ ואז להיכשל. עדיף להיכשל בלי להתאמץ.  לפעמים אני חושבת שהדימוי העצמי חשוב מחכמה וכישרון. אני רואה שוב ושוב אנשים לא מאוד מוכשרים, שבטוחים בעצמם ואכן זוכים להישגים. הרבה פעמים יותר מאנשים חכמים ומוכשרים שלא מאמינים ביכולת של עצמם ולכן לא מניעים את עצמם להצלחה. דימוי עצמי הוא לא אובייקטיבי. הצלחות ומילים טובות בונות אותו. כישלונות ומילים קשות מקטינים אותו. הבעיה היא שאנשים עם דימוי עצמי נמוך, הרבה פעמים מעלימים את ההצלחות שלהם: "זה כלום/ את זה כל אחד יכול/ זה בכלל לא חשוב". ואת הטעויות הם מעצימים "איום ונורא/ אני כישלון". נוצר חוסר איזון שפועל לרעתנו- ההצלחות לא נשמרות בזיכרון ומה שכן נצרב- הם הכישלונות. ומבפנים נוצר דימוי קשה שאנחנו רק כישלון. אין הצלחות. וזה מחמיר כשאנחנו באים לה...

  ביקורת- הרבה אנשים נוטים לחשוב שביקורת היא חשובה מאוד, שהרי בעזרתה אפשר לשפר בעצמנו דברים. אבל אנשים תחישתיים* גם ככה סובלים מהלקאה עצמית. הרבה פעמים הם שומעים ביקורת ממישהו והביקורת ממשיכה ללכת איתם ימים חודשים ושנים והם מלקים באמצעותה את עצמם. המבקר נעלם מזמן והביקורת נשארה. הבעיה הגדולה שלי עם ביקורת היא האנשים שנושאים אותה. לביקורת יש כללים- אם בחרת להיות 'השליח המבקר שבא לתקן' אז הכי חשוב שתתקן. הרבה אנשים טועים לחשוב שמה שחשוב זה הביטוי של הביקורת. לא ולא. ביקורת חייבת לבוא מתוך אהבה ורצון טוב, אחרת היא מגיעה ממחבל. היא חייבת להיאמר באופן כזה שלמבוקר יהיה מה לעשות עם המילים של המבקר. אם הביקורת מגיעה מתוך רגע של חוסר שליטה עצמית- אתה לא מבקר, אתה אדם שבא להוציא תסכולים על אחר. להגיד משהו כמו - אתה כל כך אגואיסט/ עצלן וכו'- לא מספר איזה התנהגות ספציפית הוא בא לבקר ואיך אותו אגואיסט יכול להציל את עצמו מאגואיזם. מבקר צריך להתייחס להתנהגות ולא לתאר את המבוקר עצמו.  וחשוב לזכור - לא חייבים לקבל מכל אחד ביקורת. רק מהאוהבים ומהאהובים ביותר. בכלל- תדעו שכשמישהו מצמצם את...

אמונה- לכולנו יש אמונות והן מובילות אותנו ומשפיעות עלינו. אמונות שונות ומשונות שחלקן דתיות וחלקן לא. מי שמתקשה לזהות את האמונות שלו, יכול להתבונן על הערכים שלו, כי ערכים משפיעים על אמונות ואמונות משפיעות על ערכים. אם למשל הערך הכלכלי עומד אצל מישהו במקום גבוה, האמונות שלו יושפעו מכך ויהיו לו הרבה אמונות סביב כסף וכלכלה- הוא יכול למשל להאמין שכסף מגיע רק דרך עבודה קשה, או רק דרך עבודות מסוימות, או שצריך להצטמצם הרבה כדי לחסוך והוא יתאים את עצמו לאמונות שלו. אם הערך הכלכלי יעמוד אצל אותו אדם הרבה מעל הערך של הגינות, הוא יפעל בהתאם. גם לערך ההגינות יש פרשנויות רבות ואנשים שונים מפרשים אותה לפעמים בצורה שונה וגם סביבה יהיו לאדם אמונות שונות. אמונה נשמעת להרבה אנשים כמו משהו פסיבי, אבל הרבה פעמים אמונה מכתיבה את דרך הפעולה, אדם הולך בדרכי אמונתו. אחד הזיכרונות הלימודיים הלא רבים שלי מבית ספר תיכון, הוא הרגע בו המורה לגמרא הסביר שהפסוק "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" (ברכות לג ע"ב) הוא אחד מעמודי התווך באמונה היהודית.  לכאורה משתמע שלאדם אין שום בחירה חוץ מהבחירה במה להאמין,...

אחריות אישית-   לכל דבר שמתחולל בעולמי- יש לי אחריות עליו.  גם דברים שנראים כאילו לא תלויים בי בכלל ובטח לא נגרמו 'באשמתי'.  כל מה שנכנס לטריטוריה שהיא אני- יש לי אחריות עליו וגם אפשרות תיקון, אם צריך.  נכון שאין לי שליטה על כל דבר שמגיע, אבל כן יש לי את האפשרות להגיב בדרכים שונות על כל דבר שמגיע, והתגובה תלויה בי. ברגע שאני אסתכל על סיטואציות לא נעימות לי ואסיר את האחריות שלי מהן - לא אוכל ללמוד מהן דבר, כי אין לי קשר אליהם. ויש סיכוי שאני אמצא את עצמי שוב, בסיטואציה דומה ואולי שוב אנסה להתנער ממנה- כי לא נעשה תהליך למידה וזה לא קרה באשמתי, ואין לי מושג למה זה קורה שוב. אז דבר ראשון מסננים מילים שיש בהם הלקאה עצמית כמו 'אשמתי' ו'כישלון'- הן לא מילים שמקדמות אותי- הן מילים שמקבעות אותי במקום 'האסון' ואני צריכה ללמוד ולהתקדם משם. טעויות קורות. איזה מזל, זה בגלל שיש לנו חופש בחירה. אז לרוב אנחנו משתדלים לבחור טוב וגם הרבה פעמים מצליחים ולפעמים נבחר בבחירה שגויה.  אין לנו סיכוי לא לטעות אף פעם. לכן כדאי להתייחס לטעות כאל 'מס למידה' שצריך לשלם בדרך,...

אהבה-   לשמה נברא העולם. לא כדי להציע לנו אהבה, העולם הזה מציע לנו בחירה ואנחנו לא חייבים לבחור באהבה. אלא כדי שנלמד לבחור באהבה למרות כל שאר הדברים שקיימים בעולם הזה ויכולים בקלות לצמצם לנו את האהבה. אהבה בעיניי נעה במעגלים- במעגל האהבה הפנימי ביותר נמצאים אנחנו והאלוהים שלנו, משם מעגל האהבה הולך ומתרחב- לקרובים והאהובים ביותר שלנו, לאנשים שסובבים אותנו, לאנשים רחוקים יותר, לחיות לטבע. ככל שנצליח להגביר את מעגלי האהבה שלנו, ככה נוכל להגביר את האהבה בעולם. אבל מעגל האהבה חייב להתחיל באהבה וקבלה כלפי עצמנו. יש מה לאהוב, ואם לא מצאתם- סימן שאתם לא הוגנים כלפי עצמכם ומגמדים את מה שטוב בכם. אני לא הראשונה שחושבת שהמצווה החשובה ביותר בתנ"ך היא המצווה 'ואהבת לרעך כמוך'.  המילה 'כמוך' מצביעה בעיניי על המעגל הפנימי ביותר שהזכרתי קודם- אני.  כדי לאהוב את רעך, אתה צריך לאהוב קודם את עצמך.  כדי שכשתצליח לאהוב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך- תהיה לזה משמעות: אם לא תאהב את עצמך, אז מה זה שווה לאהוב באותה מידה פחותה גם את האחר. תאהב את עצמך הרבה וככה תוכל לאהוב אחרים הרבה. בעיניי...

לפני שאני אסביר מה זה תחישתי, אני אקדים ואגיד שלהיות תחישתי זו מתנה עוצמתית גדולה מאוד. רק מה, לפני שלומדים להבין את זה, זה יכול להרגיש כמו ליקוי. כמו תקלה חמורה בתקשורת. אנחנו קולטים מידע בעולם הזה דרך מערכת החושים שלנו: אנחנו קולטים מידע דרך ראייה, שמיעה, חוש הריח, חוש הטעם וחוש התחישה- שזה בעצם הרחבה של חוש המישוש הכוללת את כל התחושות שאדם מרגיש (אנחנו קולטים עצב שמחה ורגשות אחרים דרך חוש התחישה).  כולנו משתמשים בכל החושים שעומדים לרשותנו, אבל מינון החושים שונה בכל אחד מאיתנו ולכל אחד יש חוש דומיננטי מוביל שבאמצעותו אנחנו קולטים מידע יותר מדרך שאר החושים:  למשל אדם ראייתי הוא אדם שקולט מידע בעיקר דרך חוש הראייה (הוא כמובן משתמש גם בשאר החושים שלו). אדם תחישתי הוא אדם שקולט מידע בעיקר דרך חוש התחישה שלו. הוא מרגיש הרבה. ואתם יכולים לנחש אולי איך רגש, לפני שאתה מבין אותו יכול להבהיל ולבלבל. ככל שאנחנו מתקדמים מול עצמנו אנחנו לומדים להבין את הרגשות, לעבד אותם. לגדל אותם ואותנו. אם נחשיב את עצמנו כעשויים מ100% חושים, אז אחוז מסוים מתוכם יוקדש לחוש הריח, אחוז מסוים יוקדש לשמיעה,...

אני כותבת לכל מי שתחישתי *, לכל מי שהרגשות שלו עוצמתיים במידה כזאת שהם לפעמים גוברים עליו ומלקים אותו וסוערים בו. כי מבחינתי המסע המרכזי שלי בחיים הוא להבין את סך מרכיביי והם רבים ולפעמים מנוגדים. אחרי 44 שנים אני עדיין סוערת, אבל יש בי כלים שעוזרים לי לעבד, להבין ולהרפות. לעזור לעצמי וגם לאחרים.  יכולת רגשית הרבה פעמים מתחילה ממקום נמוך- מרגשי נחיתות, פגיעות ודימוי עצמי נמוך, אבל הם הבצק ההתחלתי שממנו אפשר לאפות הבנה רגשית גבוהה, המקום שממנו מתפתחת אינטליגנציה רגשית גבוהה. זה לא קל, לא להיאטם אחרי פגיעה או פגיעות. טבעי לרצות להפוך את עצמך לחסין בלתי פגיע. איך בכלל אפשר להחליט להשאיר את הלב פתוח, אחרי שגילית שיש מי שמשתמש בפתיחות שלך לרעתך, כשיש מי שעושה את ההפך ממה שאתה היית עושה. אבל מבחינתי, לסגור את הלב אומר שכל הדברים שפוגעים בעולם ניצחו אותי והסכמתי להיאטם.  עם הזמן לומדים גם להימנע מפגיעות וגם לרכוש כלים להתמודד אתם.  לומדים לא לכעוס במקסימום, למצוא בתוכי את כפתור כוונון העוצמה, לראות את הכוונות הטובות שבאנשים שהם לא כמוני. ליהנות מהניצחונות שבדרך ולתת להם משקל ונו...