בור הביקורת

 ביקורת-

הרבה אנשים נוטים לחשוב שביקורת היא חשובה מאוד, שהרי בעזרתה אפשר לשפר בעצמנו דברים. אבל אנשים תחישתיים* גם ככה סובלים מהלקאה עצמית. הרבה פעמים הם שומעים ביקורת ממישהו והביקורת ממשיכה ללכת איתם ימים חודשים ושנים והם מלקים באמצעותה את עצמם. המבקר נעלם מזמן והביקורת נשארה.

הבעיה הגדולה שלי עם ביקורת היא האנשים שנושאים אותה. לביקורת יש כללים- אם בחרת להיות 'השליח המבקר שבא לתקן' אז הכי חשוב שתתקן. הרבה אנשים טועים לחשוב שמה שחשוב זה הביטוי של הביקורת. לא ולא. ביקורת חייבת לבוא מתוך אהבה ורצון טוב, אחרת היא מגיעה ממחבל. היא חייבת להיאמר באופן כזה שלמבוקר יהיה מה לעשות עם המילים של המבקר.

אם הביקורת מגיעה מתוך רגע של חוסר שליטה עצמית- אתה לא מבקר, אתה אדם שבא להוציא תסכולים על אחר. להגיד משהו כמו - אתה כל כך אגואיסט/ עצלן וכו'- לא מספר איזה התנהגות ספציפית הוא בא לבקר ואיך אותו אגואיסט יכול להציל את עצמו מאגואיזם. מבקר צריך להתייחס להתנהגות ולא לתאר את המבוקר עצמו. 

וחשוב לזכור - לא חייבים לקבל מכל אחד ביקורת. רק מהאוהבים ומהאהובים ביותר. בכלל- תדעו שכשמישהו מצמצם אתכם למילה אחת- הוא כנראה טועה. אתם לא רק מילה אחת.

ואיש טועה כזה, יכול היה לטעות ולהגדיר אתכם במילה חיובית אחת (את כזאת שמחה/טובה!), אבל הוא טעה ובחר להגדיר אתכם במילה שלילית. והאופן שבו הוא טעה- מעידה יותר על עצמו ועל צרות זווית הראייה שלו באותו רגע, יותר מאשר עליכם.

גם אם מישהו תפס אתכם ברגע נחות של עצמכם- אתם לא מסתכמים באותו רגע נחות. זה היה רק רגע של נפילה. לא משהו שמגדיר אתכם.

אתם הקצוות וכל הקשת שביניהם. אתם גם וגם וגם. ונכון שהכי כיף זה להימנע מהקצוות הקשים ולהשתכשך רק בסבבה. אבל אז לא תדעו את הקצוות הקשים של עצמכם, אלה שמעמיקים אתכם, שבזכותם יש לכם הבנה בקצוות ובכל הקשת. ואני מבטיחה שלא תמיד תמצאו את עצמכם רק בקצוות הקשים ועם הזמן, כשתלמדו יותר לקבל ולאהוב את עצמכם תגלו שבאופן טבעי, אתם לא מגיעים לקצוות הקשים ביותר שלכם, לומדים להרפות ולרכך את הקשה. ליהנות מעצמכם.

ובבקשה אל תטעו בין "לעשות אמת" לבין "הלקאה עצמית". אפשר לתקן טעויות ולהיות אמיתי עם עצמך ועם האלוהים שלך וזה לא מצריך יותר מדי הלקאה וייסורי מצפון. להבין, לתקן מה שצריך ולהתקדם, לא להתפלש בבוץ.

* אבל מה זה בכלל תחישתי?