אבל מה זה בכלל תחישתי?

לפני שאני אסביר מה זה תחישתי, אני אקדים ואגיד שלהיות תחישתי זו מתנה עוצמתית גדולה מאוד. רק מה, לפני שלומדים להבין את זה, זה יכול להרגיש כמו ליקוי. כמו תקלה חמורה בתקשורת.

אנחנו קולטים מידע בעולם הזה דרך מערכת החושים שלנו: אנחנו קולטים מידע דרך ראייה, שמיעה, חוש הריח, חוש הטעם וחוש התחישה- שזה בעצם הרחבה של חוש המישוש הכוללת את כל התחושות שאדם מרגיש (אנחנו קולטים עצב שמחה ורגשות אחרים דרך חוש התחישה). 

כולנו משתמשים בכל החושים שעומדים לרשותנו, אבל מינון החושים שונה בכל אחד מאיתנו ולכל אחד יש חוש דומיננטי מוביל שבאמצעותו אנחנו קולטים מידע יותר מדרך שאר החושים: 

למשל אדם ראייתי הוא אדם שקולט מידע בעיקר דרך חוש הראייה (הוא כמובן משתמש גם בשאר החושים שלו). אדם תחישתי הוא אדם שקולט מידע בעיקר דרך חוש התחישה שלו. הוא מרגיש הרבה. ואתם יכולים לנחש אולי איך רגש, לפני שאתה מבין אותו יכול להבהיל ולבלבל. ככל שאנחנו מתקדמים מול עצמנו אנחנו לומדים להבין את הרגשות, לעבד אותם. לגדל אותם ואותנו.

אם נחשיב את עצמנו כעשויים מ100% חושים, אז אחוז מסוים מתוכם יוקדש לחוש הריח, אחוז מסוים יוקדש לשמיעה, ועוד אחוזים לראייה, טעם ותחישה. אצל כל אחד כמות האחוזים מתחלקת אחרת. 

אם הייתי מחלקת באופן מאוד לא מדעי כזה את עצמי ואיך החושים שלי מתבטאים בי, בטח הייתי מקבלת משהו כמו 70% תחישתית, 16% שמיעתית 7% ראייתית 5% חוש טעם ו2% ריח. וזה מדהים איך אצל כל אחד מחולקים האחוזים האלה אחרת והם מהווים את ההבדלים שבינינו- כל אחד קולט אחרת את העולם עם האחוזים שלו. פתיתי שלג ייחודיים שכמותנו.

ילדים תחישתיים רבים סובלים מדימוי עצמי נמוך. הם מרגישים תחושות שלהם ושל אחרים, לא תמיד יודעים בכלל איזה רגש הם מרגישים ושל מיהו. כעס של אחר מרגיש מאוד קשור אליך ואתה לא מבין למה. לפעמים ילד כזה מרגיש את העוצמה של הרגש ולא מסוגל לבטא מילה שתתאר את הרגש. זה יכול להיות מאוד מבלבל.

בכיתה, ילדים תחישתיים יכולים להתפרש בעלי לקויות. ילדים ראייתיים נעזרים בכיתה היטב בחוש הראייה שלהם- הם רואים את המורה ואת הלוח. ילדים שמיעתיים יכולים להיות קשובים לנעשה בכיתה. 

ילדים תחישתיים, אם המורה שלהם לא השכיל לשלב בשיעוריו מידע שמעורר רגשות- יכולים ללכת לאיבוד. (ואני לא מקנאת בכלל בקושי שעוברים האחוזון הקטנטן של האוכלוסייה שחוש הריח/טעם שלו מובילים אותו)

עוד משהו חשוב שתחישתי צריך לדעת על עצמו- שיש משהו מאוד מרוכז בעצמך בלהיות תחישתי- כל ההתרחשות מתרחשת בתוכנו- אני מרגיש, אני חושב ולחילופין- עשו לי פגעו בי. אני- כמרכז דרמה שלם. לכן, חשוב לדעת להרפות, לזכור שיש עולם גדול, מחוץ לעולם שבתוכנו והוא צופן הרבה אפשרויות חדשות כל הזמן. לדעת לצאת קצת ממה שבתוכנו ולהסתכל על הכל מלמעלה- ראייה קצת פחות רגשית שמאפשרת הסתכלות רחבה יותר, שעוזרת לנו להחליט מה הצעד הבא שלנו, שלא מתוך סערה.

ואני מאמינה שהדור הבא שייך לתחישתיים. זו השקפה מאוד אופטימית, כי אני חושבת שיש משהו מאוד פריווילגי בלהיות תחישתי- הישרדות כרוכה יותר בחושים היותר הישרדותיים - ראייה ושמיעה. תחישתי שנאלץ לשרוד, הרבה פעמים צריך להיאטם, לשים את רגשותיו ותחושותיו בצד ולהשתמש יותר בחושים ההישרדותיים שלו. אני רוצה לחשוב שהעולם הגיע למקום שהוא פחות הישרדותי ויותר מאפשר להתעסק ברגשות. שעם הזמן, נוכל יותר ויותר נוכל להרשות לעצמנו להקדיש זמן ומחשבה לרגשות שלנו ושל אחרים ואני לא מתכוונת לדשדוש ברגשות, לשבת ולבכות על מר גורלי. אני מתכוונת לפיתוח ותיעול הרגשות. להבנה.

עד כמה אדם יכול להיות תחישתי? המון. במינונים מאוד גבוהים זה בעיני, אפילו הכי קרוב למחלת נפש. כי אם אדם מייסר את עצמו באמצעות תחושותיו ואין לו כלים להרפות ולהיאחז במה שטוב בו, הוא יכול למצוא את עצמו בתוך לופ של רגשות שליליים. האדם התחישתי ביותר, יוכל למצוא בלופ הזה הרבה מאוד גוונים, נימים ונימי נימים של רגשות שליליים.

אם להיות תחישתי נשמע לכם משהו שאתם לא רוצים להיות, אני אוסיף ואומר שגם לרגשות חיוביים כמו שמחה ואהבה יש עומקים ונימים ונימי נימים. תחישתי שהבין איך למרות כל גווני השלילי, אפשר לבחור בטוב, השמחה שלו תעמיק הרבה יותר מסתם שמחה שטחית שלא ידעה נימי נימים של עצב קודם. 

אולי לא היינו רוצים להרגיש כל הרגשה בעולם, אבל כל הרגשה שהרגשנו, עוזרת לנו להבין אותה אצל אחרים. וכמו שלאדם ראייתי מאוד יש ידע ראייתי והוא יכול לשים לב לכל כתם, לראות את התמונה השלמה, ליצור ויזואליות שאחרים לא יכולים , וככל ששמיעתי מפותח, כך הוא יכול לשים לב לדקויות של צלילים, לנימת האדם שמולו, כך התחישתי יכול ללמוד להבין רגשות על דקויותיהם. של עצמו, של אחרים. הוא יכול לקלוט לו נים שעבר בחדר ואף אחד אחר לא הרגיש בו.

אגב, יש אנשים שיש להם יותר מחוש דומיננטי אחד והאנשים שאצלם חוש הריח או הטעם הם הדומיננטים- מהווים אחוז מאוד קטן מהאוכלוסיה.

אז אפשר להגיד שהתחישתיים קצת אכלו אותה כי הם קיבלו משהו שאי אפשר לראות או לשמוע, אבל הם קיבלו קשת של רגש ואפשר להרגיש את כל העולם, גם את מה שלא רואים ולא שומעים.

הם קיבלו את היכולת להתפתח רגשית ולהגיע למקומות גבוהים ועמוקים, הם המועמדים הפוטנציאליים להיות נציגי האינטליגנציה הרגשית הגבוהה בעולם הזה וזאת בתנאי שילמדו לפתח אותה.