מכתב אהבה לתחישתי (או: למה החלטתי לכתוב את זה)

אני כותבת לכל מי שתחישתי *, לכל מי שהרגשות שלו עוצמתיים במידה כזאת שהם לפעמים גוברים עליו ומלקים אותו וסוערים בו.

כי מבחינתי המסע המרכזי שלי בחיים הוא להבין את סך מרכיביי והם רבים ולפעמים מנוגדים. אחרי 44 שנים אני עדיין סוערת, אבל יש בי כלים שעוזרים לי לעבד, להבין ולהרפות. לעזור לעצמי וגם לאחרים. 

יכולת רגשית הרבה פעמים מתחילה ממקום נמוך- מרגשי נחיתות, פגיעות ודימוי עצמי נמוך, אבל הם הבצק ההתחלתי שממנו אפשר לאפות הבנה רגשית גבוהה, המקום שממנו מתפתחת אינטליגנציה רגשית גבוהה.

זה לא קל, לא להיאטם אחרי פגיעה או פגיעות. טבעי לרצות להפוך את עצמך לחסין בלתי פגיע.

איך בכלל אפשר להחליט להשאיר את הלב פתוח, אחרי שגילית שיש מי שמשתמש בפתיחות שלך לרעתך, כשיש מי שעושה את ההפך ממה שאתה היית עושה.

אבל מבחינתי, לסגור את הלב אומר שכל הדברים שפוגעים בעולם ניצחו אותי והסכמתי להיאטם. 

עם הזמן לומדים גם להימנע מפגיעות וגם לרכוש כלים להתמודד אתם. לומדים לא לכעוס במקסימום, למצוא בתוכי את כפתור כוונון העוצמה, לראות את הכוונות הטובות שבאנשים שהם לא כמוני. ליהנות מהניצחונות שבדרך ולתת להם משקל ונוכחות בתוכנו. לדעת שאנחנו בוחרים במצב מסוים ויכולים לבחור גם אחרת. 

אולי אנחנו לא יכולים לקבוע מה ינחת עלינו, אבל אנחנו כן יכולים להשפיע התגובה שלנו למה שנוחת עלינו. 

לא לכל דבר אנחנו חייבים להגיב בעוצמה הכי קשה שאנחנו יכולים ואפשר גם לסלוח לעצמנו על טעויות קטנות וגדולות שעשינו- ללמוד מהן ואז לשחרר אותן. 

לבחור לחיות טוב בתוך עצמנו, בתוך כאדם שמטיב עם עצמו ועם הסביבה שלו, להיות חבר טוב לעצמך ולאחרים ולדעת להרפות מלחצים והלקאה עצמית כשאפשר. לפנק, לאהוב, לשמוח ולדעת שתמיד יש לי אפשרויות בחירה- זה להיות חופשי בעיניי.

אז זה יהיה מכתב אהבה ארוך. כדי לחסוך דרך חתחתים לכמה תחישתיים שיסכימו ללמוד את מה שלמדתי.

* אבל מה זה בכלל תחישתי?